מה זה ביטול פסק דין תעבורה?

מאמר זה ידון בשאלה מה זה ביטול פסק דין תעבורה וכיצד ניתן להגיש לבית המשפט בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר.

סוגיית הבקשה לביטול פסק דין, שניתן על ידי בית המשפט בהיעדר נאשם, הינה חריגה מאוד בהליכים פליליים – דיני התעבורה מתנהלים על פי סדר הדין הפלילי –  וזאת מהטעם הפשוט,

שהחוק מגדיר באופן מפורש את העיקרון המנחה במשפט פלילי והוא מחייב דיון בכתב האישום בפני נאשם.

בפרשת חסין נגד מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון כי "העיקרון המנחה בהליכים פליליים – אשר יש הסבורים כי ניתן לו אף מעמד חוקתי – הוא כי דיון יתקיים בנוכחות

הנאשם, נוכחות זו דרושה לשם קיומו התקין של המשפט כמו גם לשם מראית פני הצדק והבטחת אמון הציבור בהגינות ההליך הפלילי".

סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו".

אז, אם כן, מה זה ביטול פסק דין תעבורה שניתן בהיעדר? איך יכול בית המשפט לשפוט נאשם שלא בפניו בניגוד לעקרונות המנחים של הדין הפלילי לשפוט אדם בפניו? איך בכלל מגישים

בקשה לביטול פסק דין ומהם התנאים לכך?

תשובות לשאלות הללו בהמשך המאמר.

אז מה זה ביטול פסק דין תעבורה ואיך עושים זאת?

לכלל שהוצג למעלה, ולפיו על בית משפט לדון ולגזור את דינו של נאשם בפניו קיים חריג בחוק, הנמצא בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי.

סעיף זה קובע סדרי דין מיוחדים בעבירות תעבורה, הנחשבות כעבירות קלות בספר החוקים בפלילי.

סעיף 240 (א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע את הדברים הבאים:

"(א) בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות

       שנקבעו כעבירות קנס או כעבירות מינהליות או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה:

(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;

(3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2) שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש

     מאסר".

בשפה פשוטה, קובעת הוראת החוק, שבעבירות תעבורה שאינן קשות – לדוגמה, לא בתאונות דרכים בהן נפגע אדם אחד או יותר חבלה של ממש – לבית המשפט סמכות לשפוט נאשם שלא

בפניו אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו עיוות דין. בית המשפט מוגבל בענישה שהוא יכול להטיל על נאשם שנשפט שלא בפניו, כך למשל, כדי להטיל עונש מאסר על אדם חייבים שהוא יהיה

נוכח בבית המשפט בעת הדיון בעניינו.

תנאי מרכזי לשפיטת אדם שלא בפניו הינו בדיקה שאכן אותו אדם קיבל הזמנה לדיון בבית המשפט. בשפה המשפטית מכונה הדבר "חזקת מסירה", קרי הוכחה לכך שהאדם קיבל זימון למשפט

ובכל זאת בחר שלא להגיע.

מה שמסדיר את עניין חזקת המסירה בחוק הוא סעיף 44א בתקנות סדר הדין הפלילי הקובע כי:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו

הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה

מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

סעיף 239 א המוזכר בסעיף החוק מתייחס למסירת הודעה בעבירות תעבורה.

כאמור, לפי הוראת החוק, די שנשלחה לנאשם הודעה בדואר רשום וחלפו 15 ימים מרגע שליחת ההודעה כדי לקיים את חזקת המסירה. מכאן, שמבחינה משפטית, הנאשם יודע שהוא זומן לבית

משפט ואי הופעה שלו מאפשרת לבית המשפט לשפוט אותו שלא בפניו, אלא אם יוכיח שלא קיבל את ההודעה – כפי שנראה בהמשך, משוכה שאינה פשוטה כלל למעבר.

נשפטתי שלא בפני, מה אני יכול לעשות?

לא מעט אנשים שואלים אותי נשפטתי שלא בפני, מה אני יכול לעשות?

בדרך כלל הדבר קורה כאשר אותם אנשים נחשפים, לראשונה, לכך שבית המשפט גזר את דינם שלא בפניהם.

ישנם כאלה, שעוד "זוכים" לקבל את גזר הדין והחלטת בית משפט מיד לאחר הדיון, ואלה המקרים הפחות גרועים. רבים, מקבלים את ההודעה על כך שנשפטו כאשר מגיע אליהם מכתב מרשות

האכיפה והגביה המוסמך לגבות קנסות וחיובים עבור החלטות בתי משפט. לא פעם נתקלתי בכאלה, שהבינו לראשונה שנשפטו שלא בפניהם רק כאשר הוטלו עליהם סנקציות, כגון עיקולים

בעקבות אי תשלום חוב.

אז מהן הזכויות של מי שנשפט שלא בפניו ועומד נגזו גזר דין של בית משפט?

סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי מסדיר בדיוק את העניין הזה. סעיף 130 (ח) לחוק קובע כי:

"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהיעדרו, אם נוכח

שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין" (ההדגשה של עו"ד דניאל חי עזרא כותב המאמר).

כאמור, סעיף החוק מאפשר, לאדם שנודע לו שבית משפט שפט אותו שלא בפניו, להגיש בקשה לבטל את פסק הדין.

בית המשפט יקבל את בקשתו אם מתקיים אחד התנאים הבאים: או שאותו אדם מצליח להוכיח שהייתה סיבה מוצדקת לאי הופעתו בבית משפט, או שבית המשפט מבין, שאם לא יבטל את

פסק הדין יגרם עיוות דין לאותו אדם.

בפרשת מדינת ישראל נגד אמנון סאלם דן בית המשפט העליון בדיוק בסוגיה הזאת, תוך שהוא קובע כללים מנחים לפסיקה בעניין.

באשר לסיבה המוצדקת לאי הופעתו של אדם בבית משפט, דן בית המשפט בשאלה מהי חזקת המסירה – תנאי לשפיטת אדם שלא בפניו. נקבע, כי כאשר דו"ח תנועה, מכתב הזמנה לדין או

כתב אישום נשלחים לכתובת בו מתגורר הנאשם, כפי שהיא מצויינת במשרד הפנים, הרי שלא תעמוד לו הטענה שלא קיבל את דבר הדואר.

על האדם חלה אחריות לעדכן את כתובתו במשרד הפנים, משלא עשה זאת הוא אינו יכול לטעון לאי קבלת הזימון לבית המשפט. אם כן, בעניין זה קבע בית המשפט כי די בשליחת ההזמנה

למשפט בדואר רשום לכתובת המעודכנת של הנאשם במשרד הפנים כדי להוות מסירה כדין.

טענות של שיבושים כאלה ואחרים בהגעת דואר לכתובת המגורים של הנאשם, יש לתמוך בחומר המוכיח כי אכן ישנן בעיות בהגעת דברי דואר למקום.

באשר לטענת עיוות הדין שיגרם לאותו נאשם שנשפט שלא בפניו, ציטט בית המשפט העליון את פסק הדין חסון נגד מדינת ישראל, בו נקבעו הדברים הבאים בהקשר זה:

"המונח 'עיוות דין' פורש בפסיקתו של בית משפט זה כמקרה שבו תוצאת המשפט היתה יכולה להיות שונה עקב פגם מסוים שנפל בהליך… או כמקרה שבו נפל בהליך פגם

 פרוצדוראלי כה חמור היורד לשורשו של עניין עד שקמה חזקה שנגרם עיוות דין ללא צורך בהצבעה על קשר סיבתי בין הפגם לתוצאה".

מכאן, שיש להוכיח טענות כבדות משקל שהיו יכולות, אם היו מוצגות על ידי הנאשם או בא כוחו בבית המשפט, לשנות את תוצאת פסק הדין. למשל, כפירה בביצוע העבירה – טענה שלא ביצעתי

את העבירה – לבדה אינה יכולה להועיל. לעיתים גם הוספת תצהיר בו אדם אחר לוקח אחריות על ביצוע העבירה, אין בה כדי להוכיח שנגרם עיוות דין.

אם כן, בית המשפט העליון קבע, כי כל מי שמבקש לטעון לעיוות דין במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בפני נאשם, צריך להוכיח – בעזרת מסמכים וראיות – כי נגרם לו עיוות דין.

כאשר מציגים בפני בית המשפט, במסגרת כתב הבקשה לביטול פסק דין, את אותן ראיות המוכיחות את הטענות הללו, יכול בית המשפט להחליט לקיים דיון בעניין או לקבל החלטה, גם ללא דיון,

על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מחדש, או דחיית הבקשה.

בעת הדיון בפרשת מדינת ישראל נגד אמנון סאלם (ערעור שהוגש על ידי המדינה) טען מר' סאלם את שתי הטענות המהוות תנאי לביטול פסק דין על ידי בית המשפט – טענת עיוות דין וטענת

הסיבה המוצדקת לאי תשלום הדוח במועד (הדו"ח שקיבל סאלם צבר ריבית פיגורים בשל אי תשלום במועד).

סאלם, שרכבו צולם כשהוא חוצה צומת באור אדום, טען כי לא הוא נהג ברכב אלא אשתו, כך שלכאורה נגרם לו עיוות דין. בנוגע לטענת אי תשלום הקנס במועד טען כי לא קיבל את הודעת

תשלום הקנס כי "בדואר יש בעיות והרבה מכתבים לא מגיעים", ולכן לא מתקיימת חזקת המסירה.

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה נגד אמנון סאלם וקבע, כי הודעת הקנס נשלחה אליו בדואר רשום לכתובת המעודכנת במשרד הפנים, לכן חלה לגביו חזקת מסירה.

לגבי טענת עיוות הדין נקבע, כי בתצהיר שהגישה אשתו של סאלם היא אינה מודה מודה בביצוע העבירה וגם לא מאשרת שעשתה שימוש ברכב בזמן

ביצוע העבירה. מכאן, שגם טענת עיוות הדין נדחתה.

בית המשפט קיבל את ערעור המדינה וקבע כי אין לאפשר למר' סאלם להישפט.

כותב המאמר

מאמר זה נכתב על ידי עו"ד דניאל חי עזרא. עורך הדין דניאל חי עזרא שירת בעברו כקצין במשטרת ישראל ובין היתר פיקד על בית הסוהר חרמון. משך שנתיים התמחה בתחום דיני התעבורה

ותאונות דרכים בבית משפט השלום לתעבורה בנצרת.

* הערה: מאמר זה הינו למטרת מידע כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני עם עורך דין העוסק בתחום דיני התעבורה ותאונות הדרכים. בנוסף, אין הדבר מהווה המלצה או

תחליף לייעוץ טרם חקירה במשטרה או כל הליך מינהלי או פלילי אחר המתקיים בעניינו של אדם כלשהו.